ראשי

צ'יפאפאם הוא שם של חטיף שיהודי קוצ'ין נהגו לאכול בחגים. זה היה החטיף האהוב על סבא וסבתא שלי. הבלוג הזה מוקדש לזכרם ולזכר כל העולים מקהילת יהודי קוצ'ין אשר אינם איתנו עוד אבל השאירו בנו את טעמו של האוכל המופלא. הבלוג הזה מיועד לכל מי שרוצה לחזור למחוזות ילדותו, לזכרונות מהבית, לאוהבי אוכל ולכל מי שרוצה להכיר טעמים חדשים ולחוות הרפתקאה של ניחוחות משכרים, צבעוניות של טעמים, חריפות מול מתיקות, חומרי גלם שלא הכרתם. הבלוג מאפשר מסע קולינרי עשיר ומרתק.

יום שבת, 26 באוקטובר 2013

Sara's Victory

הקדמה

 כל כך מוזר איך שהחיים שלנו מגלגלים אותנו למקומות שלעולם לא יכולנו לחשוב עליהם מראש.
 לפני כחודש פתחתי בלוג של אוכל קוצ'יני, ופתאום אני מוצאת את עצמי, עוזבת לרגע את העיסוק באוכל ונכנסת למערבולת בתוך נבכי ההיסטוריה ועוברת על פני יותר ממאה שלמה בשביל איזשהו סיפור שנעלם ונשכח.
שבוע מטורף של חיפוש בכל מאגר מידע אפשרי, שיחות עם אנשים, תקשורת חובקת עולם ופתאום זה התגלה. סיפור הניצחון של שרה.
אין ספק שהתקשורת הגלובלית מאפשרת היום למצוא דברים בקליק אחד. צריך רק סבלנות, כח רצון, נאמנות לעצמך, ויכולת לזרום עם הכוחות שמניעים אותך.
 יכול להיות שיש פה גם יד מכוונת. כל אחד ע"פ אמונתו. כל כך הרבה דברים קרו לי בשנה אחת. עשיתי שינוי משמעותי בקריירה, איבדתי אבא, איבדתי סבא, פתחתי בלוג של אוכל... כל הדברים רקומים בסופו של דבר בחוט שני, במארג אין סופי, שיוצר מסע לתוך עולם קסום, שמוביל כל אחד מאיתנו בסופו של דבר חזרה הביתה.
לאחד זה יהיה דרך האוכל והטעמים, לשני זה דרך הסיפורים והזכרונות ולשלישי שילוב של כולם יחד.
לפני המון שנים סבא שלי סיפר לביתו את סיפורה של שרה. הוא ידע שנכתב על זה ספר וביקש למצוא אותו אך לשוא. בעקבות הבלוג שהוביל לקשר עם אנשים מכל העולם עלה שוב סיפורה של שרה, והרצון לחשוף אותו ולהחיות אותו מחדש.  
יש משהו מאוד מיסטי חזק בקשר הזה בין האוכל לבין ההיסטוריה. שניהם יעלמו וישכחו אם לא נקפיד לתעד ולשמר אותם ולהעביר לדורות הבאים. ההפסד הוא כולו שלנו ושל ילדינו. הסיפור הזה ארע לפני יותר ממאה שנים. זה סיפור על נחישות, על תאווה ובצע, על אהבה, על עוצמתה של קהילה שלמה מול היחיד. לפני שקוראים צריך להבין באיזו תקופה מדובר ומה היה אז מעמדן של הנשים ואיך התנהלו חיי הקהילה בכלל, כדי להבין איזו עוצמה ואיזה כח יש בסיפור הזה, שבסופו של דבר מעבר לסיפורה של אישה מרתקת, מדגיש לנו את עוצמתה של זכות הבחירה של כל אדם בחייו.
לסיפור יש כמה גירסאות שקראתי אותן באינטרנט במספר מקומות. את הגרסא הזאת שהיא הגרסא האמיתית עם השמות האמיתיים קיבלתי מחמי המדהים מנחם, שבסבלנות אין קץ, ועם זכרון חד ואהבה גדולה, ריתק אותנו...

 הניצחון של שרה...

אנחנו חוזרים יותר ממאה שנה למקום קרוב לקוצ'ין שנקרא פארוור (כיום צפון Paravur ) . אזור זה היה ידוע כאזור מסחר , הייתה בו קהילה יהודית משגשגת ובית כנסת מפואר. בפארוור וסביבתה חיו יהודים מאלבאריים(Malbari)-היהודים השחורים, ואילו היהודים העשירים - הפארדיסיים ( יהודים לבנים ) חיו   ב Mattanchery קוצ'ין ( העיירה יהודית). היו עוד הרבה ישובים יהודים כמו צאנמנגלאם (Chendamangalam) ששם מתרחש הסיפור שלנו.  מיותר לציין כי שתי הקהילות רבו לעתים קרובות , במיוחד מאחר והיהודים הפארדיסיים ראו את עצמם כנעלים יותר ועדיפים על היהודים המלבאריים בשל העור הבהיר שלהם . ההיסטוריה גדושה בסיפורים על המריבות שלהם וזה אחד מהם , למרות שהקסטות לא איפיינו את היהודים . במקרה זה, למרות שהיהודים המאלבריים היו מדורגים נמוך בסולם, הם היו עשירים למדי וחרוצים , ולכן הם זכו להשפעה וקול רם ביישובים האלה , הם דאגו תמיד להשמיע את קולם ולתפוס מקום מרכזי בהשפעתם על הקהילה. המריבות הגיעו פעמים רבות עד לשולחנם של השליטים ההינדים ואצילים שחיו באזור, לבוררות , ומאוחר יותר לבתי המשפט . במקרים מסוימים, הפלגים הלוחמים לקחו את החוק לידיים שלהם והגיעו עד לעימות פיזי . בסיפור הזה יש את הכל, ויכול להיות שבזמן קריאת הסיפור תרגישו שאתם צופים בסרט...



















רוב היהודים המלבאריים חיו באזור הקרוב לקרנגאנור או קודונגלור.ההיסטוריה הסוערת של האיזור מתחילה בשיטפון העצום והיסטורי בשנת 1341. זה גרם לסגירת נמל קודונגלור ופתיחת נמל בשפך קוצ'ין, שעד אז היה אזור יבשתי וזה הפך אותו לאחד מהנמלים הטבעיים הטובים ביותר בעולם. רבים מהאזורים סביב פארוור היו יישובים יהודים במהלך ואחרי השיטפונות של 1341. כמעט כל היהודים הלבנים עברו למטאנצ'רי לאחר השיטפון הזה. המושל המקומי של האזור היה Paliath שהיה אדם מאוד עשיר והבעלים הוירטואליים של אזור קוצ'ין. המהראג'ה של קוצ'ין העביר גם את ארמונו לקוצ'ין לאחר השיטפונות. האזור היה מלא באיים חדשים שנוצרו, בוץ, נהרות ונחלים קטנים.



     1640 port of Cochin 




                                                                  


 הסיפור התחיל בעיירה צ'נמנגלם שבקרלה. שרה, בחורה צעירה נולדה למשפחה עשירה מאוד . כשהגיעה העת היא נישאה לגבר שגם הוא בא ממשפחה עשירה אך לא עשירה כמו משפחתה. לאחר נישואיהם הם קבעו את מושבם בעיירה צ'נמנגלם שממנה הגיע בעלה.
נולדו להן שתי בנות : אביגיל הבכורה וריבקה הקטנה. המשפחה חיה את חייה בשלווה. היו להם אדמות לרוב, מטעי קוקוס והמון שטחי חקלאות. היו להם 3 משרתים ששירתו אותם נאמנה. שלושתם היו אחים: אליהו, אברהם ואהרון פליוודקל. כשהבנות היו קטנות בעלה של שרה נפטר והשאיר אותה עם שתי בנות, הון עתק ורכוש רב של נכסי דלא ניידי.
משפחתה של שרה רצתה כמובן להגן על כל הרכוש ולשמור אותו אצלה. הם היו תאבי בצע וחששו שהכסף ילך למקומות לא רצויים. הם תכננו מהלכים שבהם כמה גברים מהמשפחה ינשאו לשרה ובנותיה וכך כל הרכוש ישאר בתוך המשפחה. כמובן שלא היתה שום משמעות ואכפתיות מזה שהבנות קטנות וששרה אינה רוצה בזה. הנשים פשוט קיבלו כעובדה את החלטות הגברים. אבל שרה לא הסכימה. היא לא היתה מוכנה להינשא לאף אחד מהגברים במשפחתה, ובטח לא הסכימה לנישואי בנותיה. היא החליטה לנהל את רכושה בעצמה ולדאוג לעתידן של שתי בנותיה. ברור שזה לא דבר מובן מאליו. האגו של הגברים במשפחה מאוד נפגע. מקומן של הנשים באותה תקופה היה במטבח ובגידול הילדים. שרה העיזה לעמוד נגדם. זה לא היה פשוט והיא מאוד חששה לה ולשתי בנותיה ולכן ברחה והסתתרה איתן באחת הביקתות המרוחקות במטעי הקוקוס העצומים שהיו בבעלותה. שלושת משרתיה היו נאמנים לה מאוד והם הגנו עליה וסייעו לה. באותה ביקתה שבה הן הסתתרו גר נוצרי בשם תומן (Tomman) שהיה מנהיג הקהילה הנוצרית. תומן היה ידוע בתור אדם חזק ומומחה באומנות הלחימה. הוא עבד אצל בעלה של שרה בתור שומר המטעים והיה שותף מלא למשימת ההסתרה וההגנה. במהלך התקופה שבה שרה הסתתרה היא התאהבה באליהו, אחד מהמשרתים של בעלה, מה שעוד יותר סיבך את העלילה. אבל כמובן שסוד כזה מאוד קשה לשמור לאורך זמן. בני משפחתה של שרה שמעו על מקום המסתור והם תכננו להשתלט על הבית ולחטוף את הבנות. הם הגיעו בהחבא ביום שהיה יום השוק ובו כל הגברים הלכו אל השוק כדי למכור את מרכולתם, והיחיד שנשאר לשמור על שרה היה תומן – השומר הנאמן. הם הגיעו אליו וביקשו את שרה והבנות והוא כמובן סרב בנימוס. התפתח מאבק אלים בינו לבין אחד מבני המשפחה של שרה שפרץ לתוך הביקתה וניסה למשוך בכוח את אחת מהבנות. במהלך המאבק לקח תומן סכין ענקית וכרת את ידו של אותו בן משפחה. המאבק נמשך ובינתיים השמועה על המאבק האלים הגיעה עד השוק והגברים הנוצרים הגיעו מהר כדי לעזור לתומן. האלימות גבתה קורבנות רבים. אדם אחד מבני משפחתה של שרה נהרג. אליהו ועוד רבים אחרים נפצעו קשה. האלימות לא פסקה באותו היום. בני משפחתה של שרה רצו לנקום. הם שכרו את שירותיהם של מוסלמים בריונים מאזור תנצ'רי שבקוצ'ין. הם שילמו להם הרבה כסף כדי שיבואו לעזרה להילחם בנוצרים המגינים על שרה. המוסלמים הגיעו בסירות במעלה הנהר שלשתי גדותיו היו מטעי קוקוסים.



הנוצרים הנאמנים טיפסו על העצים בסתר ופשוט חיכו להם...כשאלו היו בתוך הסירות הם פשוט זרקו עליהם אגוזי קוקוס משתי צידי הנהר... נשמע לקוח מסרט? אכן. אבל ככה הם החיים שלנו סרט אחד ארוך לא? הכל אמיתי !!! המלחמה נמשכה תקופה ארוכה וגבתה קורבנות רבים. שרה בינתיים נישאה לאליהו. היא והנוצרים הגישו תביעה בבית המשפט נגד היהודים האלימים והיא זכתה במשפט. כמה מהם אף הוכנסו לכלא לתקופות מאסר ארוכות. בני משפחתה של שרה התקשו מאוד לחיות עם האגו המנופץ ועם ההפסד במאבק. הם רצו לנקום וניצלו את מעמדם ועושרם בקהילה. הם ארגנו כנס ענק בחמש הערים המרכזיות של הקהילה והודיעו על חרם נגד שרה ונגד כל מי שיבוא איתה אי פעם במגע. זו בעצם "הקללה" המפורסמת שחלק מאיתנו שמעו מהדורות הקודמים...פשוט חרם. על אף ששרה היתה מנודה, היא בנתה את חייה מחדש עם אליהו והיא זכתה לתת לבנותיה חינוך טוב. בני משפחתה מעולם לא קיבלו אותה בחזרה. הסיפור זכה להדים רבים בהודו ואף נכתבה עליו פואמה מאוד מפורסמת ע"י המשורר הדגול Kattakayathil Cheriyan Mappila .







(1859-1936 ) Kattakayathil Cheriyan Mappila



המאבק על הרכוש נמשך שנים רבות. בני משפחתה של שרה איבדו עם השנים את מרבית רכושם, והיא נשארה עשירה מאוד. המאבק נמשך גם אחרי מותה. בסופו של דבר כאשר כל הקהילה עלתה לארץ הם היו צריכים לוותר ולסגור את התיק משום שכל עוד התיק נשאר פתוח הם לא יכלו לקבל אישור עלייה. רכושה של שרה נאמד בכ 400000 רופיות. רק בשביל סדר גודל : משכורת של שוטר או מורה באותה תקופה היה 5 רופיות לחודש. ומכירו של קוקוס – 3 פרוטות. שתי בנותיה של שרה נישאו: אביגיל נשאה למשה( מושקק'ה) מבני פארוור וריבקה נישאה לאברהם שהיה אחיו של אליהו (ובעצם אחד מהמשרתים ודודה החורג ). שרה חילקה את רכושה בין שתי הבנות: ריבקה קיבלה 100000 רופיות, ואביגיל קיבלה 300000 רופיות. אביגיל היתה נשואה לאיש עשיר מאוד שרכושו נאמד ב 700000 רופיות (פרט לכסף שהביאה אישתו) אך עם השנים הוא הפסיד את כל כספו. אביגיל חלתה מאוד ולמשפחתה לא היה כסף לשלם את האישפוז והטיפול בה, ואז אחותה הצעירה ריבקה שילמה את כל הדרוש למען אחותה. ריבקה גם דאגה שילדיה ירכשו השכלה ראויה.היא היתה אישה מאוד חזקה והיא זאת שניהלה את כל המשפחה. כל החלטה עברה דרכה. בעלה נפטר בהודו. וכשעלו לארץ היא הביאה את עצמותיו יחד איתה במזוודה כסופה. בעצם אסור היה להביא עצמות אבל אז עוד היו ימים שלא בדקו מה מכילה המזוודה...כשרצו לקבור אותו בבית הקברות באשדוד חברא קדישא התנגדו כי לא ידעו בוודאות למי שייכות העצמו. סבא שלי, מרדכי יוספי וניסים נחמיה ז"ל הלכו למשרדי חברא קדישא ובעזרת קשריו של ניסים מתקופת שהותו בקיבוץ העניין הוסדר.
 כל בני משפחתה של ריבקה עלו לארץ פרט לבן אחד, אהרון פליוודקל שהיה עורך דין מאוד מפורסם בהודו ונשאר שם כדי להגן ולשמור עוד על מה שניתן. הוא נפטר לפני כ 12 שנים. אהרון מאוד אהב את סבתא שלי ולא מזמן לאחר מותה מצאנו מכתבים שהוא כתב לה מהודו שלפיהם הבנו שהיא התכתבה איתו במשך תקופה ארוכה לאחר שעלתה לארץ עם סבי, ועידכנה אותו בכל הדברים שחוותה החל מהולדת הילדים וכלה בקושי הקיומי של אותה תקופה.
 עוד בן של ריבקה שאת שמו אני לא יודעת אך הוא כונה בשם ננצ'קה, היה ידוע בהודו בזכות יכולות הריפוי והמיסטיקה שלו. הוא היה קורא בכף היד ורוקח תרופות מצמחי מרפא. אנשים היו פונים אליו כשחלו והוא היה רוקח להם תרופות ,ואומרים שהיה לו ידע רב בנושא ורובם באמת הבריאו. על היכולת המיסטית שלו שמעתי מפיה של חמתי בת שבע שסיפרה, שכשהיא היתה ילדה אמא שלה עבדה מאוד קשה בהכנה ומכירה של דושה, על מנת להקנות השכלה ראויה לילדיה. בכדי לשמור על ערך הכסף היא רכשה בו תכשיטים.  יום אחד נעלמה לה אחת השרשראות. היא הלכה לננצ'קה וסיפרה לו את הסיפור. לדבריה, הוא פתח ספר קרא קצת והתפלל ואז אמר לה שערב קודם אישה שגרה במרחק של שתי בתים ממנה באה אל ביתה בערב לבקש כוס אורז ואז לקחה את השרשרת. מסתבר שהסיפור היה באמת נכון ואכן השכנה באה לקחת אורז וגנבה את השרשרת ובעלה מכר אותה ביום למחרת כי הוא היה שיכור ולא היה לו כסף לקנות אלכוהול...
עוד בת של ריבקה – שרה, שהיתה סבתא רבא שלי ילדה את סבתא שלי – רבקה (קצת מבלבל השמות...) ואז התגרשה מבעלה, דבר שבהחלט לא היה מקובל, והיא נישאה בשנית והביא עוד שני ילדים.
סבתא שלי, רבקה, התאהבה בסבא שלי וברחה איתו כדי להתחתן בגלל התנגדות משפחתה. ועל כך יסופר בפעם אחרת בסיפור עם הכבוד המגיע לו !
אוסף של נשים חזקות בתקופות לא פשוטות שעמדו על דעתן ובחרו לקחת את חיהן בידיהן ולחיות אותם כפי שהן רוצות ולא לפי תכתיבי החברה והקהילה. אין ספק שיש פה מסר מאוד חשוב לדורות הבאים. יכול להיות שחלק יאמרו שזו אגדה, זה ממש לא משנה. מה שחשוב זה שבראי ההיסטוריה, אין חדש תחת השמש וגם בימינו ניתן לראות ולשמוע סיפורים דומים. אולי התקופה שונה, והזמנים אחרים, אבל אנשים תמיד נשארים אנשים...

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Add a comment