ראשי

צ'יפאפאם הוא שם של חטיף שיהודי קוצ'ין נהגו לאכול בחגים. זה היה החטיף האהוב על סבא וסבתא שלי. הבלוג הזה מוקדש לזכרם ולזכר כל העולים מקהילת יהודי קוצ'ין אשר אינם איתנו עוד אבל השאירו בנו את טעמו של האוכל המופלא. הבלוג הזה מיועד לכל מי שרוצה לחזור למחוזות ילדותו, לזכרונות מהבית, לאוהבי אוכל ולכל מי שרוצה להכיר טעמים חדשים ולחוות הרפתקאה של ניחוחות משכרים, צבעוניות של טעמים, חריפות מול מתיקות, חומרי גלם שלא הכרתם. הבלוג מאפשר מסע קולינרי עשיר ומרתק.

יום שבת, 26 באוקטובר 2013

Mordechai & Rebecca Love Story

הסיפור של סבא שלי מרדכי יוספי מתחיל בשלהי המאה הקודמת. הוא התיתם מאביו (יוסף חי) כשהיה בן רק בן ארבע.
אמו - שרה שנשארה אלמנה צעירה עברה לגור בבית משפחה עשירה שהיתה בעלת מפעל נעליים, ועבדה שם כבשלנית על מנת לפרנס את בנה. מרדכי גדל בבית הסבא ומידי חודש היא היתה שולחת כסף. 
סבא שלי היה אדם גדול, הוא היה גבה קומה וגבר נאה ומרשים ביותר. הוא כנראה ירש את הגנים מסבא שלו שגם נקרא מרדכי. 
סבא שלו היה אדם אמיד ובעל עסק לבולי עץ. מספרים עליו שהוא היה ענק מימדים בצורה שלא ניתן לתאר. החם שלי זכה לראות אותו במו עיניו וסיפר שהוא ראה אותו כשהיה זקו וכחוש אבל היה ניתן לראות  את העצמות הענקיות שלו. ע"פ הסיפורים הוא היה נכנס למי הנהר או הים ותופס דגים פשוט בשתי ידיו, ללא חכה וללא רשת. הוא היה כל כך חזק שאנשי הקהילה תמיד נעזרו בו בכל דבר שדרש כח.  אנשי כת ההינדו היו שולחים כנופיות של נוצרים כדי לגנוב או לריב על הרכוש והוא תמיד נחלץ לעזרה כדי לגונן על אנשי הקהילה.  במרכז העיירה היה מכתש ועלי ענקיים בגובה של כשני מטרים. באחת הפעמים שהגיעו אנשי הכנופיה הוא יצא אליהם למרות שהיה חולה מאוד, לקח את העלי ביד אחת והניף אותה עליהם ופשוט הפיל אותם כמו זבובים...
הנכד שלו מרדכי כנראה ירש ממנו לא רק את הגודל הפיזי אלא גם את החוסן, את הכריזמה ואת המנהיגות ואת הרצון לעזור לכל מי שרק צריך.
מעולם לא שאלנו את סבא שלי איך הוא גדל? הכל היה נראה לנו מובן מאליו. אבל אם מביטים אחורנית בזמן, הרי זה לא פשוט להיות ילד קטן ללא אבא ועם אמא בשלט רחוק, כשאתה גדל אצל הסבא. כנראה שגם זה תרם רבות לחוסן ולחוזק וליכולת ההשרדות המדהימה גם כאדם בוגר.
כבר שהיה בערך בגיל 8 הוא היה סוחר ממולח. הוא היה יוצא בבוקר מוקדם לנמל וקונה מהדייגים דגים טריים וחוזר לעיירה ומוכר אותם לאנשים במחיר יקר יותר. המסחר היה חלק בלתי נפרד מחייו.
כשהתבגר קצת , בזמן לימודיו בבית הספר הוא עבר למכירות של פלפל שחור. באזור היה מפעל של פלפל שחור שעבדו בו נשים נוצריות. מסתבר שהן היו מעלימות מידי פעם פלפל שחור בתוך ה"מונדו" (לבוש קוצ'יני) שלהן ואז היו מוכרות ליהודים. מרדכי קנה מהיהודים ועבר למכור במקומות אחרים תמורת סכום גבוה יותר.
את סבתא שלי הוא הכיר בזמן שלמדה בבית הספר. הוא גר בשכנות להוריה. במשך כמה שנים הם שמרו את האהבה בסוד עד שהיא בגרה מספיק. כשהם הביעו את אהבתם ברבים ואמרו שהם רוצים להתחתן, כמובן שמשפחתה של רבקה התנגדה נחרצות. הרי היא באה ממשפחה עשירה (הנינה של שרה המפורסמת...) ומרדכי היה בנם של סוחרים פשוטים. 
הם החליטו לברוח...
החלטה מאוד אמיצה ולא פשוטה באותם ימים. רבקה לקחה מסבתא שלה שרשרת בטענה שהיא רוצה לענוד אותה לארוע. היא מכרה את השרשרת והכסף שקיבלה שימש אותם למנוסה. הם נסעו ברכבת 3 ימים לבומבי, שם לאחר שהות קצרה הבינו שהם צריכים להתרחק יותר. כמובן שהמשטרה היתה בעקבותיהם כי בני משפחתה התלוננו במשטרה על גניבת התכשיטים. מבומבי הם נסעו עוד 3 ימים לכלכותא ושם פנו לעזרת הקהילה היהודית ששמחה לעזור להם והרב שם השיא אותם כדת וכדין. לאחר הנישואין הם חזרו למשפחה בקוצ'ין והמשטרה תפסה אותם מיד והם נכנסו לכלא. 
מרדכי ורבקה עמדו על שלהם בתוקף והסבירו למשפחה שהם בלבד אחראים על חיהם וזכותם להתחתן והכתובה מוכיחה את אמיתות הדברים. בהתערבות של מספר אנשי דת ומנהיגים של הקהילה נרגעו הרוחות והמשפחה הסכימה לקבל את מרדכי לחיקה. מיותר לציין שהיה צריך לשלם שוחד גדול למשטרה על מנת לבטל את התיק.
מרדכי ורבקה הביאו לעולם שמונה ילדים. הבכורה, צילה היא אימי.
לימים מרדכי הפך להיות אחד החתנים האהובים על רבקה ("הסבתא הגדולה" - ביתה של שרה המפורסמת) שבעצם ניהלה ביד רמה את המשפחה. היא עזרה למרדכי בהקמת עסק של בדים שהפך להיות עסק מאוד מצליח. התקופה היתה ימי מלחמת העולם השניה שבה כמעט ולא ניתן היה לקנות דבר והכל היה מתוקצב בפנקסים, כולל הבדים ולכן הוא מאוד הצליח בעזרת מכירת בדים בשוק השחור. 
מרדכי יוספי היה בין מנהיגי הקהילה והיה פעיל עליה מאוד משמעותי. הוא ידע קרוא וכתוב בעברית ובאנגלית ועזר להמון אנשים. 
כשעלו לארץ הם התישבו תחילה במושב עלמה בגליל העליון,אנשי הקהילה סבלו שם מאוד מהקור העז שלא היו רגילים אליו, והוא הוביל מאבק עיקש על מנת שיעבירו אותם למרכז הארץ. הוא עבר לגור במושב גבעת כח שם המשיך להנהיג את הקהילה ואף שימש שנים רבות כחזן בית הכנסת. 
לפרנסת המשפחה הוא עסק בחקלאות אבל מהר מאוד עבר למסחר, הדבר שידע לעשות הכי טוב. הוא התחיל בתור פועל בחנות מכולת קטנה במושב בית הריף ובהמשך רכש אותה והפך לסופרמרקט אזורי.
סבא שלי היה אדם גדול וחזק. אני זוכרת בילדותי, שהוא היה קם בבוקר מוקדם ואוכל ארוחה דשנה של אורז ודגים או בשר שבושלו באותו בוקר ע"י סבתי ואמו..ואז הוא היה עולה על האופניים שלו עם התיק השחור הגדול ונוסע עם האופניים לעבודה דרך ההרים והשדות. יום יום, חורף, קיץ, סתיו ואביב, בכל מזג אוויר. הוא מעולם לא החסיר יום אחד של עבודה. 
העיסוק שלו במסחר הביא אותו להיות אדם שבוחר תמיד את הטוב ביותר. הוא לא היה מוכן להתפשר על איכות.
הבית שלו היה בית מאוד פוליטי. אנשי המושב הקוצ'ינים וגם האחרים היו יושבים אצלו בסלון עד השעות הקטנות של הלילה ומנהלים ויכוחים פוליטיים על מה שקורה במדינה ובמועצה המקומית.
אנשי הקהילה המדהימה בגבעת כח מאוד אהבו והעריכו אותו והתיעצו איתו כל דבר.
אחד מפועליו הרבים של מרדכי הוא העברת המסורת של המנגינות והתפילות לדורות הבאים. הוא עשה זאת באמצעות שעות רבות של הקלטות של כל התפילות והמזמורים כדי להעביר הלאה את המורשת. פה בבלוג ניתן לראות קישור להקלטות האלו. 
רבקה ומרדכי אהבו אחד את השניה אהבת נפש. הרומנטיקה לא פוסחת על אף אחד בכל דור. אבל כמו בכל סיפור רומנטי המציאות והחיים חזקים מהכל...אני זוכרת גם ימים שסבא שלי היה חוזר עם סלים משני צידי האופניים,עמוסים בכל טוב מהמכולת שלו, וסבתא שלי היתה כועסת כי הוא שכח להביא גפרורים...
כי אנשים...הם תמיד אנשים...

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Add a comment