ראשי

צ'יפאפאם הוא שם של חטיף שיהודי קוצ'ין נהגו לאכול בחגים. זה היה החטיף האהוב על סבא וסבתא שלי. הבלוג הזה מוקדש לזכרם ולזכר כל העולים מקהילת יהודי קוצ'ין אשר אינם איתנו עוד אבל השאירו בנו את טעמו של האוכל המופלא. הבלוג הזה מיועד לכל מי שרוצה לחזור למחוזות ילדותו, לזכרונות מהבית, לאוהבי אוכל ולכל מי שרוצה להכיר טעמים חדשים ולחוות הרפתקאה של ניחוחות משכרים, צבעוניות של טעמים, חריפות מול מתיקות, חומרי גלם שלא הכרתם. הבלוג מאפשר מסע קולינרי עשיר ומרתק.

יום שני, 5 ביוני 2017

סיכום

מסע שורשים - ינואר-פברואר 2017
איזו הודו זאת..איזו קרלה זאת...ססגונית, צבעונית, שמחה, מפתיעה, חושנית, שלווה, תוססת, היא מערבלת לך את כל החושים ומנערת אותך ומטלטלת את כל מה שנראה לך נכון בחיים שלך. היא מתפרצת לך בתוך הגוף ובתוך הנפש פנימה, סוחפת אותך ועושה את שלה. המסע הזה פגש אותי בתקופה לא פשוטה בחיים שלי. הרצון לחזור לשורשים ולמקורות הופיע רק בשנים האחרונות, זה לא היה שם קודם. וזה בא בדיוק בזמן. בהתחלה נראה לך שאתה במסע לאחור במנהרת הזמן, הכל כל כך ישן, הומה ומבולגן , מטונף ורחוק מרחק שנות אור מחיי הנוחות שאנחנו רגילים אליהם. אתה לא מבין על איזה גן עדן סבא וסבתא סיפרו לך, אתה לא מבין למה הם כל כך התגעגעו, ואתה לא מבין למה כולם חוזרים לפה שוב ושוב. בדקות הראשונות ברכב אתה מת מפחד, כי כולם נוסעים פה כמו משוגעים. לוקח לך עוד 5 דקות ואז אתה מבין שלמרות כל הבלאגן, קרלה היא הכי מסודרת בעולם.
ולאט לאט הקליפות מוסרות, והמחסומים נפתחים. ואתה מתחיל להבין שקרלה -ארץ עצי הקוקוס, ההרים והנהרות היא גן עדן אמיתי. הנופים הטרופיים הם רק מעטפת. גן העדן האמיתי הוא בתרבות ובנפש: שמחת חיים, שמחה אמיתית במה שיש לך בין אם אתה עני ובין אם אתה עשיר, כבוד הדדי אחד לשני גם אם הדת שלך אחרת, כבוד בכבישים, אין מרדף אינסופי אחרי החומרנות, אין מרדף אחרי הזמן, לא ממהרים לשום מקום, פשטות, שלווה, אנשים נעימים, ביישנים.
אני יכולה להתחיל להבין היום למה סבא וסבתא שלי התגעגעו, אני יכולה להתחיל להבין שלמרות שמעולם הם לא קיטרו - היה להם מאוד קשה . ארץ ישראל - הארץ המובטחת, זו שחלמו עליה אלפי שנים, נתנה להם סטירת לחי מצלצלת. הם נאלצו להתמודד עם מדינה בהקמה, מחסור באוכל בסיסי, שחיתות פוליטית, שחיתות בירוקרטית, כור היתוך ובליל תרבויות שייסד את המונח ״חוצפה ישראלית״ שהיה מנוגד לסולם הערכים שהם היו רגילים אליו. נכון שחלקם חוו גם עוני רב שם בקרלה ופה בישראל הם זכו להזדמנות, אבל בכל זאת אפשר להבין את הגעגועים לילדות הנשכחת. אבא של ציון דיבר כל כל הרבה על פרי הצ׳קה, כל כך התגעגע, כל כך רצה לטעום אותו שוב ולא זכה. ציון טעם אותו שם בשבילו, ובגלל זה ההתרגשות היתה עצומה. כשראינו את העוני האמיתי יכולנו להבין למה לאבא שלו היה לב כל כך רחב ולמה רווחת הילדים היתה הדבר הכי חשוב בחייו.
העולים מקוצ׳ין הגיעו מתוך ציונות אמיתית, עזבו הכל מאחוריהם על מנת להגשים את החלום. הם שחיו במשך אלפי שנים בשלום ואחווה עם שכניהם ההינדים , המוסלמים והנוצרים, הגיעו למדינה שנלחמת על חייה. אפשר לכתוב עוד על המון דברים, קצרה היריעה מלהכיל. למרות הקושי הגדול, הם השאירו הכל מאחור, כדי להגשים את החלום. הם סגרו מאחוריהם את המסך, וגידלו אותנו כישראלים לכל דבר, קרלה וגן העדן , הטעמים, הריחות, החוויות, הם משהו שנשאר עמום בזכרון.
ואנחנו באנו והרמנו את המסך בחזרה, ואנחנו מבינים היום יותר מתמיד, שקהילת יהודי קוצ׳ין היתה קהילה מרתקת, עם מורשת מפוארת, תרבות קסומה, אוכל עשיר בטעמים והיסטוריה שצריכה להיאמר ולהישמר רגע לפני שהיא נכחדת.
איזה מסע זה היה...מסע שרק התחיל...מקדישה את המסע הזה לדור שחלם את ארץ ישראל ומצרפת את השיר שמבטא הכי הרבה את הערגה שלהם לציון ״מה נאוו עלי״ שאין קוצ׳יני שלא מכיר...ממליצה לכל אחד ואחת לעשות מסע כזה בעקבות השורשים שלו...


תגובה 1:

  1. אילנית יקרה,
    הבלוג שיצרת מדהים ... מזדהה עם כל מילה שכתבת, גם אנו חזרנו השנה מטיול שורשים בקרלה ,בדיוק כשאתם יצאתם. רק בשנים האחרונות היה בי הדחף החזק לחזור לשורשים, לבקר בקרלה, במקום שהוריי, סבי וסבתי נולדו ודיברו עליו תמיד בערגה. כשהגעתי לשם חשתי שאני חוזרת 50 שנים אחורה,למושב שבו גדלתי, כאילו הזמן עצר שם מלכת, והנה, אתה מבין חלקית את שפת המקום שחשבתי שלעולם לא אצטרך,כי מי מדבר/ ידבר מליאלם? ופתאום הצלחתי להוציא מילים ומשפטים שלא האמנתי שאני יודעת. כשרואים את הנופים המטריפים של הנהר, עצי הקוקוס,המנגו... מבינים על מה ההורים דיברו, ושהכל אמיתי, בדיוק כמו שהם תיארו...
    אוסף המתכונים שהעלית הוא,ללא ספק,נכס לנו ולדורות הבאים- מתכונים אותנטיים של דור הורים וסבים שהולך ונעלם. יישר כח על פועלך!!!

    השבמחק

Add a comment